פסק-דין בתיק ע"פ 4178/13

השופטת ע' ארבל:

           ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו נגד המערער בת"פ 25342-08-12 בבית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' שמיע), במסגרתם הורשע המערער בעבירות של שוד והתפרצות, ונגזר עליו עונש של 28 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי.

כתב האישום

1.          על-פי עובדות כתב האישום, ביום 10.8.2012, בסמוך לשעה 4:30 לפנות בוקר, הגיע המערער ברכבו יחד עם ראמי קאשור (להלן: ראמי) ואחרים לסניף "ארומה" בירושלים. המערער עצר את רכבו בסמוך לסניף ומתוכו ירדו ראמי ושניים מן האחרים. המערער המשיך בנסיעה וביצע סיבוב פרסה, כך שרכבו פנה כעת לכיוון היציאה מן הרחוב. במקביל, התפצלו השלושה כך שאחד מן האחרים נעמד בסמוך לסניף על-מנת לתצפת ולאבטח את הפריצה, ואילו השניים ניגשו לחלון הסניף כאשר ראמי אוחז בידיו סלע. ראמי השליך את הסלע לעבר החלון פעמיים עד שהצליח לנפצו. לאחר מכן, נכנס האחר לסניף דרך החלון, והחל לעקור את קופות הסניף ממקומן. קופה אחת מסר לראמי שהלך עמה לעבר הרכב יחד עם התצפיתן, ואת השנייה נשא בעצמו לעבר הרכב. בתוך כך, הגיע למקום עובד של הסניף (להלן: המתלונן) על-מנת לפתוח אותו. אחד מהאחרים הבחין במתלונן מגיע ופנה אליו בשאלה להיכן הוא הולך, המתלונן השיב כי הוא בדרכו לעבודה בסניף, ובתגובה הכה האחר את המתלונן וכן בעט בו, בעקבות כך נפל המתלונן לרצפה. מיד לאחר מכן עלו כולם לרכב ונמלטו מהמקום. בקופות שנטלו המערער, ראמי והאחרים, נמצאו כ-2,000 ש"ח, כרטיסי ארומה של לקוחות וכן שיקים. בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות והתפרצות לבנין שאינו מקום מגורים או תפילה, עבירות לפי סעיפים 402(ב) ו-407(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.        בהכרעת הדין שניתנה בעניינו של המערער ביום 6.2.2013, סקר בית המשפט בהרחבה את ההודעות שמסר המערער במהלך חקירתו במשטרה, אשר נמצאו סותרות זו את זו "באופן מהותי". צוין, כי תחילה הרחיק עצמו המערער מן האירוע בטענה כי רכבו לא היה ברשותו בעת האירוע, כיוון שנגנב ממנו קודם לכן והוחזר לו כעבור יומיים, וכי הוא עצמו היה בעבודה באותה עת. בגרסתו השנייה טען המערער כי הגיע למקום האירוע בעקבות שיחת טלפון שקיבל מאדם לא מוכר, במסגרתה נמסר לו כי אחיו נמצא בבעיה כלשהי, כאשר עם הגעתו למקום עלו לרכבו לפתע אנשים לא מוכרים ובידיהם קופות. עוד צוין, כי בהמשך התוודה המערער שהסיע את ראמי והאחרים למקום האירוע, אולם הדבר נעשה מבלי שידע לאן מכווינים אותו. לפי גרסתו האחרונה של המערער, עליה גם העיד בבית המשפט, ביום האירוע היה המערער במאפיה במוסררה בשעה 4 וחצי בבוקר, אז קיבל שיחת טלפון מאדם שאינו מכיר, ששאל אותו בדבר מיקומו. מיד לאחר מן, הופיע אותו אדם במאפיה וביקש כי יסיע אותו למקום האירוע יחד עם אחרים נוספים, בתמורה לתשלום, כפי שנהג המערער לעשות מפעם לפעם, כהשלמת הכנסה.

3.        בית המשפט קבע כי עצם ריבוי הגרסאות, כמו-גם תהליך מסירתן, מצביעים על-כך שאין ליתן אמון במערער. נמצא כי ההסבר "האמיתי והיחיד" לשינוי הגרסאות נעוץ בהתקדמות החקירה ובממצאים האובייקטיביים שהוצגו למערער מעת לעת, אשר כללו בין היתר תמונות וסרטונים הקושרים אותו לאירוע. נקבע כי גרסתו האחרונה של המערער אף היא אינה מתיישבת עם העדויות והחומר שהוצגו בפני בית המשפט, לפיהם האירוע תוכנן לפרטי פרטים. כך למשל, המערער הדגיש בעדותו כי מעולם לא היה במקום האירוע קודם לכן. יחד עם זאת, סרטון שהוצג למערער מעלה כי הוא הגיע למקום לפחות פעם אחת עובר לאירוע, במהלכה ירד ראמי מרכבו. נמצא, כי ההסבר שסיפק המערער לכך שהשמיט עובדה זו לאורך עדותו, לפיו לא סבר שהיא רלוונטית, אינו ראוי או הגיוני.

4.        בהמשך לכך, בית המשפט דחה את טענות המערער לפיהן ראמי והאחרים ניצלו את תמימותו, ועשו בו שימוש על-מנת להוציא לפועל את תכניתם. הוטעם, כי המערער קשר עצמו לכל אחד משלבי ביצוע עבירת ההתפרצות: המערער הסיע את ראמי והאחרים ברכבו כאשר הוא מודע למטרת הנסיעה, שכן השתתף בסיור ההכנה שנערך במקום עם ראמי עובר לאירוע. המערער המתין במקום ואף הסיע את ראמי והאחרים לאחר הביצוע לביתם, יחד עם השלל.

5.        נוכח האמור, נמצא כי המשיבה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהמערער אכן ביצע בצוותא את עבירת ההתפרצות, בעודו משתייך "באופן מובהק" למעגל הפנימי של השותפים לביצוע. עוד נמצא כי בעת ביצוע העבירה התקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש לשם ביצועה. הודגש, כי בענייננו יש לראות את המערער כמבצע בצוותא ולא כמסייע, גם לפי המבחן האובייקטיבי, מאחר שביצע בפועל את כל פעולת ההסעה, וכנהג היה חלק ממכלול מבצעי העבירה. בית המשפט דן בשאלה האם יש לראות במערער מבצע בצוותא גם בעבירת השוד, מאחר שעל-פי החומר שנתגלה בפניו, המערער, ראמי והאחרים הגיעו בכדי לבצע התפרצות בלבד. נקבע, כי יש להשיב לכך בחיוב, לאור המבחן הקבוע בסעיף 34א לחוק העוסק בביצוע עבירה שונה או נוספת, אגב עשיית עבירה. בנסיבות דנן, כך נקבע, אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות ביצועה של עבירת השוד. המערער ושותפיו היו מודעים לאפשרות של התערבות על-ידי עוברי אורח פוטנציאליים, לרבות עובדי הסניף. תימוכין לכך נמצא בעובדה שהמשתתפים מיקמו את אחד מן האחרים כבר בתחילת האירוע כתצפיתן בחזית הסניף, שתפקידו היה להתריע על כל "חריגה".

           סופו של דבר,  בית המשפט שוכנע מעל לכל ספק סביר באשמתו של המערער, והרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.  

6.        ביום 19.5.2013 ניתן גזר דינו של המערער, במסגרתו הדגיש בית המשפט את חומרתה של עבירת השוד, בייחוד כזו המלווה באלימות, אשר מחייבת ענישה מוחשית ומרתיעה. עוד הודגשה הפגיעה המשמעותית בערך החברתי שבהגנה על גופו וקניינו של האדם. נקבע, כי בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות, ובכללן יכולתו של המערער לצפות את פוטנציאל הנזק נוכח התכנון המוקדם, וכן היותו חלק מחבורה שפעלה בצוותא, מתחם הענישה ההולם נע בין 24 ל-48 חודשי מאסר.

           בהמשך לכך, במסגרת בחינת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, בית המשפט התחשב בנסיבות חייו הקשות של המערער, בהיותו אדם המנהל אורח חיים נורמטיבי וללא עבר פלילי, וכן בתסקיר שירות המבחן אשר המליץ על תקופת מאסר קצרה שתמנע רגרסיה במצבו. לצד זאת, צוינה העובדה כי המערער הרבה לשקר בגרסאות השונות שמסר בחקירותיו, בניסיון להרחיק עצמו מהאירוע במקום ליטול אחריות. בנסיבות אלה, נמצא כי ראוי לקבוע עונש מתון, הנגזר מהרף הנמוך במתחם הענישה.

           על רקע האמור, גזר בית המשפט את דינו של המערער לעונש של 28 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך 10,000 ש"ח.

טענות הצדדים

7.        המערער סבור כי הראיות שהציגה המשיבה במסגרת תיק זה אינן מניחות תשתית עובדתית שממנה ניתן להסיק, מעל לכל ספק סביר, כי המערער ביצע בצוותא את העבירות המיוחסות לו. לא הוכח כי המערער היה שותף לתכנון מוקדם של  האירוע או תיאם גרסאות עם יתר המעורבים. יתרה מזאת, המערער כלל לא יצא מן הרכב במהלך האירוע, ואף המתלונן, שטען תחילה כי הותקף גם על-ידי המערער, שינה את גרסתו בהמשך וטען כי כלל לא ראה את המערער. נוכח האמור, נטען כי המערער לא היה מודע, עת שהסיע את ראמי והאחרים למקום האירוע בתמורה לתשלום, לאיזו מטרה הוא נוסע, ועל-כן נעדר את היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו.

8.        זאת ועוד. לטענת המערער, מסר גרסאות שונות בהודעותיו במשטרה, מאחר שחשש לחייו ולחיי משפחתו, לאחר שאוים על-ידי יתר המעורבים בפרשה במהלך האירוע ולאחריו. עוד נטען, כי נמנע מלהסגיר את עצמו למשטרה לאחר שהבין במה היה מעורב כיוון שחשש "להסתבך" עם רשויות החוק והמס, היות שנהג לספק שירותי הסעות עם רכבו כהשלמת הכנסה.

9.        אשר לחומרת העונש, המערער סבור כי במסגרת גזירת עונשו לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות, ובפרט לתסקיר שירות המבחן שהמליץ על תקופת מאסר קצרה וכן לעובדה כי הוא נעדר עבר פלילי. המערער שב והדגיש כי בהיותו מפרנס יחיד, תקופת מאסר ממושכת תמנע ממנו את היכולת לכלכל את משפחתו, על שתי בנותיו.

10.      המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות, על שני חלקיו. ראשית הודגש כי המערער, בתפקידו כנהג, היה חלק מהמעגל הפנימי בביצוע העבירות ובעל יכולת שליטה על המתרחש, באופן המאפשר לראות בו מבצע בצוותא. לשיטת המשיבה ניתן היה להרשיע את המערער בעבירת השוד גם מכוח דיני השותפות, ומבלי להידרש לסעיף 34א(א) לחוק, שכן היה מודע בפועל למעשה האלימות במתלונן. מעבר לכך, נטען כי למערער היו שלל גרסאות אשר למידת מעורבותו באירוע, שהתבררו כולן כשקריות, ככל שהתגלה חומר נוסף, כמפורט בהכרעת הדין. נוכח האמור נטען כי יש לדחות את ניסיונו של המערער לצייר את נוכחותו במקום האירוע כתמימה.

11.      אשר לעונש שנגזר על המערער, נטען כי מדובר בעונש מתון וייתכן שאף מקל, המצוי ברף הנמוך של מתחם הענישה ההולם, וכן כי לא מדובר בסטייה מן הרף הנוהג בנסיבות כגון אלו, המצדיקה התערבות.